חזרה

22/09/2010 רומניה- פיאטרה נייאמץ, פסקאן, לספיז, קורן, ליטן, סוצבה



נטע:

קמנו בבוקר, נרגשים מאוד לקראת היום שמצפה לנו, כולנו כבר מצפים לראות דברים, אבל לאף אחד לא ידוע איך נסיים את היום ועם אלו חוויות.
התחלנו את היום בבית הכנסת העתיק שבפיאטרה ניאמץ Piatra neamtz.
איש זקן בא להסביר לנו, הוא סיפר על ההיסטוריה של בית הכנסת שנבנה ב1766. נפעמנו לשמוע שמתוך עשרות בתי כנסת בעיירה פייאטרה נייאמץ רק זה ועוד אחד נשארו, כולם נהרסו ע"י הקומוניסטים. בית הכנסת היה יפה וההיסטוריה שלו מרתקת. בהיסטוריה יש סיפורים שהבעל שם טוב בדרכו מגליציה לישראל, עצר והתפלל כאן מספר חודשים.. על פי האגדות, אחד משליטי מולדובה, שטפן הגדול קיבל מקהילה היהודית כאן מקלט מפני הטורקים. היהודים הלבישו אותו בטלית , והוא התפלל בין היהודים וכך הוא ניצל. לאחר שניצח לבסוף את התורכים, זכר ליהודים חסד, וציווה שבית הכנסת יישמר על תילו. עד אז אסור היה לבנות בית כנסת מאבן, כסמל לזמניות של הקהילה היהודית במקום. כאות הוקרה, הוא אישר לבנות את בית הכנסת היהודי הראשון מאבן.. התרשמנו מהתמונות, הציורים והעיטורים שהיו כל מקום.



בבית הכנסת החדש מאבן

ציור בבית הכנסת בו הספר נראה פתוח כלפיך מכל צד

בית הכנסת העתיק


המשכנו נסיעה עד לעיירה פסקאן Pascani שם גרה דודה בלנשה, אשתו של שמחה אח של סבא ראובן, כשהייתה קטנה. התרשמנו מהעיירה וצילמנו.

הנסיעה דרך האזורים הכפריים והפחות מפותחים. רואים הרבה ערימות חציר בחצרות לקראת החורף, בארות פעילות, אנשים מוכרים סחורה לצד הדרך והרבה עגלות עם סוסים. מדי פעם רואים לצד הדרך את הנהר סירט בזרימתו.

נסענו עד לנהר סירט Siret. ירדנו מהמיניבוס, עלינו על הגשר שמעל הנהר. הנהר שבו סבא ראובן ואחיו שמחה שיחקו כשהיו קטנים. הנהר נובע בהרי הקרפטים הצפוניים בתחום אוקראינה, ממשיך ברומניה ונשפך לתוך נהר הדנובה.



נהר הסירט

נהר הסירט

נהר הסירט


הנהר כמובן היה קרוב לבית של סבא שנולד וגר בעיירה לספיז Lespezi.
הגענו לעיירה בתקווה למצוא את הבית של סבא. אח שלו, שמחה, שהיה כאן לפני כמה שנים סיפר לנו שהבית נמצא ברחוב הראשי קרוב לבית העירייה, ושכעת גר בו הכומר. החלטנו ללכת לשאול בעירייה על בית בוטנרו שגר בו כומר. האנשים בעירייה לא היו כל כך נחמדים, אבל הראו לנו את הבית ואמרו שהכומר כבר מת. דפקנו על השער ולא היה שם אף אחד. ממול היה בית ישן מאוד לידו עמדה אישה זקנה, שלא ידעה הרבה ואמרה זה אכן הבית בו גר פעם הכומר. סבתא בקשה ממנה להראות לנו את הבית שלה שהיה ממש ישן מהתקופה ההיא, אך האישה לא הסכימה ונראה שאפילו פחדה לדבר איתנו. היא ציפתה את קירות הבית מבחוץ במעין בוץ, וסבתא סיפרה שגם אמא שלה עשתה ך לקראת החורף כדי ליצור בידוד טוב יותר לקראת הימים הקרים.
חזרנו שוב לבית הכומר וניסינו לפתוח את השער. הגיעו איש ואישה זקנה. בהתחלה הם לא רצו לדבר איתנו, כי פחדו שבאנו לקחת את הבית. אבל כשסבתא הסבירה להם את המטרה האמיתית הם נפתחו, ואישרו שזה אכן הבית. הם הכניסו אותנו לבית, הזקנה שהיא אשת הכומר שמת ובנה סיפרו לנו שהבית שהיה נשרף והם בנו אותו מחדש בשנת 1966. אחרי זה הסתובבנו בחצר שלהם, גינה עם המון פרחים ופירות במיוחד ענבים.
גילינו את הבאר ממנה שאבו מים. הבן הראה לנו את מרתף היינות, מעין מערה נסתרת ששם הם מכינים את הצ'ויקה, משקה רומני אלכוהולי. נזכרנו שסבא ראובן באמת סיפר שהיה להם כזה מחסן בגינה בו הם נהגו להכין יין. התרגשנו להיכנס למרתף וראינו חבית ובקבוקים מגדלים שונים. המרתף שימש במלחמה גם כמקלט והייתה לא יציאה בצד השני של הרחוב למקרה שצריך לברוח. הצטלמנו אם בעלי הבית, נתנו להם כסף והמשכנו.





בבית הכומר

בית הכומר

בבית ממול- אשה עוסקת בצפוי הבית בבוץ לקראת החורף




פתח המרתף בו הכינו את היין

הבאר

מצטלמים עם אשת הכומר ובנה ליד הבית




לאחר נסיעה קצרה הגענו למקום המרעה של הפרות, התיישבנו שם ואמא הקריאה את סיפורו של סבא כפי שהוא סיפר כשהכנו את עבודת השורשים.

"סבא נולד בלספיז ב1929 והלך לבית הספר בעיירה. ב1933 עם עליית השלטון הנאצי חל שינוי ביחס ליהודים. במיוחד מ1937, אז התחילו פוגרומים נגד היהודים. פעם, כשסבא היה בכתה ג', נערים תפסו אותו כשחזר מבית הספר, זרקו לו את המחברת והכו אותו. ביולי-1940 התקבלה פקודה שכל הגברים בגילאי 18-60 יגיעו לבית הכנסת הגדול. אבא שלו (סבא יוסף) הלך ולא ראו אותו חצי שנה. הסתבר שכל הגברים נלקחו למחנה עבודה טרגו ז'יו Târgu Jiu. מספר ימים לאחר מכן התקבלה פקודה שכל אחד יכין את החבילות שלו ובערב מתכנסים בשדה גדול, מקום המרעה של הפרות. החליטו להוציא אותם מלספיז כי היא הייתה מקום אסטרטגי ללוחמים במלחמת העולם השנייה. החזיקו אותם במקום בערך 24 שעות. ולמחרת בערב הוציאו אותם עם כל המשפחות היהודיות מהעיר-1000 נשים, ילדים וזקנים. לקחו אותם עם הסוסים והעגלות החוצה מהעיר, מוקפים בחיילים רומנים. התושבים המקומיים שפגשו בדרך להגו ואמרו למלווים: "לאן אתם לוקחים אותם? להרוג אותם? לים?" . על כל עגלה שלמו דמי העברה של 600 ליי. בדרך רב הסמל של המשטרה אמר שלכלוך כזה שעובר ומשלמים רק 600 ליי ודרש סכום כפול. הם פחדו מאוד בעיקר משום שביער היו הגרמנים, אז שילמו, וכך הגרמנים לא נגעו בהם. הם הסתובבו כל הלילה עד שהגיעו לעיר פלטישן, 36 קילומטרים מלספיז. בפלטישן הוא נשאר עם אמו, אחיו ואחותו. זה היה קשה מאוד כי לא היה מה לאכול. בשעה 3:30- 4:00 לפנות בוקר היו מכינים לחם, כי אחרת לא היה אוכל. הלחם היה שחור ובקושי אפשר היה לאכול אותו. סבא (היה בן 12) עבד בבית חרושת לחבלים (שם עשו חבלים לאוניות, לכביסה ועוד) כדי להרוויח קצת כסף. תוך כדי העבודה ובגלל שהמקום היה סגור נוצר באוויר הרבה אבק ולכן חלה בהמשך בברונכיט. אבא שלו, יוסף היה בין 12 גברים שהגיעו מלספיז לטרגו ז'יו לעבודות כפיה. הם עבדו בעבודת פרך למשל סלילת כבישים, כריית מלח. 6 חודשים לא שמעו דבר ממנו ולא ידעו מה קורה איתו. אביו חזר אחרי חצי שנה וסיפר שבהתחלה עבד מאוד קשה במלח (באופנה של המלח). העבודה הייתה קשה מאוד, החום היה רב והתנאים איומים. כריית המלח התבצעה על ידי שבירת גושים ואחר כך פירורם במחבטי עץ מיוחדים ובפטישים. מסננים ומנקים ובסופו של דבר גורסים את המלח לגרגירים באמצעות רחיים. אחר תקופה שלחו אותו לכפר סמוך, ושם האחראי בעל בית מסחר גדול, הקבוצה עבדה בבית המסחר ובחווה. אחרי 6 חודשים אביו חזר אליהם לפלטישן. הוא עבד כמה חודשים ואז לקחו אותו לעבודה קשה ביאסי לתקופה. בשנת 1941- 1942 המלחמה החריפה, הצבא הרוסי התקרב לעיר. פינו אותם מפלטיצן לעיר שוצבה. כל אחד יצא לדרכו עם חבילה על הגב, הלכו 25 ק"מ עד שוצבה. שם היו זמן קצר, כחודש. מי שיצא מהבית היו תופסים אותו לחפירת תעלות בלי לקבל אפילו אוכל. בשוצובה לא היה מה לעשות, אי אפשר היה להרויח כסף, לא היה כלום אז עברו לדורהוי שם החיים היו מאוד קשים. גרו ליד תחנת רכבת ועבדו בסנדלרות, בערך כשנה. עד שהרוסים נכנסו ב- 1944 והמלחמה נגמרה. הגויים חזרו לקחת את הבתים אז המשפחה החליטה לצאת לפני שיזרקו אותם. חזרו לפלטיצ'ן לשנה. ואז חזרו ללספיז שם ראו שכל הבתים (היו מעץ) נשרפו, ובנו את הבית מחדש. בגיל 16 ב-1945 סבא הצטרף לפועלי ציון, תנועה ציונית שמטרתה להביא יהודים לארץ ישראל. ב1947 יצאו כעשרה בנים ובנות לכיוון הונגריה ביניהם האחים של סבא, צילי ושמחה הם חצו את הגבול להונגריה ושם לאוסטריה איטליה ואחרי חצי שנה באיטליה , הפליגו באוניית מעפילים "טירת צבי" לישראל שם נתפסו ע"י הבריטים ונשלחו לקפריסין משם עלו רק אחרי קום המדינה. סבא נשאר עם הוריו בלספיז עד 1950. כשהתחילו לאפשר עלייה חוקית לארץ. במאי 1950 נסעו ברכבת לבוקרשט ומשם נסעו לקונסטנצה עוד כ- 4 שעות נסיעה. לכל אחד אפשרו לקחת 15 ק"ג איתו. אסור היה לקחת מסמכים אלה רק דרכון. בקונסטנצה עלו על האוניה טרנסילבניה, בה היו 2,000 אנשים. הם שטו בערך יומיים והגיעו לנמל חיפה. שם רשמו אותם, קבלו תעודת עולה ושלוש לירות לכל אחד. סבא היה בן 21 ובגלל הברונכיט לא גייסו אותו לצבא. שלחו אותם למחנה שער עליה שנמצא בין עתלית לחיפה. שם גם נפגשו שוב עם שמחה שהיה בצבא, וצילי. במחנה שער עליה גרו באוהלים, ואחרי שלושה שבועות שלחו אותם למחנה אוהלים בפרדס חנה. לבסוף הם הגיעו לתל מונד וגרו בעין שריד. הם ניסו ללא הצלחה לעבוד בחקלאות. לאחר עוד כמה ניסיונות עבודה סבא הגיע לעבודתו כמודד."

לשמיעת השיחה בשדה המרעה-סבתא מינה

לשמיעת השיחה בשדה המרעה-יפה





בשדה המרעה

בשדה המרעה ביציאה מלספיז

עצירה בשדה המרעה לשמוע את הסיפור של סבא ראובן


המשכנו והגענו לקורן Corni שם סבתא מינה גרה מגיל שנתיים ועד גיל 11, עם הוריה. היה להם חנות מכולת, שהייתה העסק המשפחתי, והם גרו מאחורי המכולת באותו מבנה. הם היו המשפחה היהודית היחידה בעיירה. באנו בתקווה למצוא את חנות המכולת שלהם....
עצרנו את הרכב ברחובה הראשי של קורן, ליד בית עם גדר צהובה, דפקנו בדלת שבגדר אך אף אחד לא ענה. שאלנו אשה זקנה ברחוב שלא כל כך ידעה, חפשנו ושאלנו עוד איש, אבל גם הוא לא נתן לנו ממש תשובות... עצרנו שני זקנים על עגלה עם סוס והם דברו על מכולת במעלה הכביש, אבל לא... לרגע וכמעט ויתרנו..
ואז פתאום יצא איש מהבית עם הגדר הצהובה ואמר לנו שבבית מס 274 או 273 יש איש זקן בן 86 שאולי ידע משהו. הלכנו ברגל לכיוון בית 273, בדרך ראינו ברחוב באר פעילה, גלגלנו את הגלגלת והעלינו מים קרים ונעימים בדלי.

הגענו לבית ושם עמדה ילדה קטנה. סבתא אמרה לה ברומנית שתקרא לאמא שלה, הגיעה סבתא של הילדה. סבתא מינה שאלה אותה על האיש הזקן... האשה הלכה לקרוא לו.
האיש הגיע וכאשר סבתא התחילה לדבר ולהראות תמונות, מיד התחילו לו דמעות בעיניים. הסתבר שהאיש הכיר את אבא של סבתא באופן אישי. הוא היה שותף איתו בעסקים וספר שהיה נוסע איתו הרבה לליטן לעיירה הקרובה לעשות שם עסקים. לו היה סוס ועגלה והוא היה נוסע עם סבא להביא סחורה למכולת. האיש ספר שסבתא הייתה שובבה לא קטנה ואביה, יצחק, היה איש חסכן וקמצן.
האיש התלווה אלינו במיניבוס והנה הבית שבו גרה סבתא הוא הבית השכן לבית עם הגדר הצהובה, בית מספר 305. האיש שבחצר קרא לבעלת הבית והאישה מיד הכירה את הסיפור. היא ספרה שהבית היה שייך להוריה וההורים של סבתא שכרו מהם ת הבית. זהו ממש אותו בית, רק סגרו את פתח המכולת מקדימה ומלבד זה וסיוד לא בצעו בו כל שינוי. היא שמחה להראות לנו את הבית. עשינו סיבוב בבית שהיה פעם החנות של אבא של סבתא. היא הסבירה לנו איפה היה מה, מה נשאר, ומה השתנה. כל הביקור היה ממש מ רגש. היא הראתה לנ גם את המרתף/מחסן בחצר שם שמרו על המלאי מהמכולת.
היינו צריכים לשירותים והשתמשנו בשירותים (היחידים שיש) שחצר, תא מעץ עם מעין במה שבמרכזה פתח האסלה, בלי מים ועם הרבה תולעים מסביב. נכנסנו לתא בזהירות ובקשנו ממישהו בחוץ שישמור על הדלת כדי לא לסגור בחזקה שלא יפלו התולעים הרבות שזחלו מסביב ועל התקרה. למרות זאת כשיצאנו מצאנו זה על זה מספר תולעים, בחחחחחחחחח!.
אחר כך האיש נסע איתנו להראות את הבית הנוסף בו גרו סבתא והוריה לפני רכישת בית המכולת, אין שם כעת בית אלא רק השטח. אחר כך נסענו איתו לבית הספר בו למדה סבתא. המקום הפך לבית תרבות וסבתא ספרה לנו שם על המורה אילנה שהייתה מורה למלאכה.

מיד לאחר מכן החזרנו את האיש לביתו, נתנו לו כסף ולילדה בלון וחטיף. האיש בהתחלה לא רצה לקבל את הכסף, כי אמר שזה ריגש אותו מאוד והוא זה שצריך להודות, אבל סבתא התעקשה. . נפרדנו בהתרגשות רבה.


השותף של סבא יצחק מתרגש מסבתא

באר פעילה ברחוב

נכנסים לקורני- ההתרגשות רבה



הבית בו גרה סבתא בילדותה

הבית בו גרה סבתא בילדותה

עם בעלת הבית/מכולת



נפרדים

צילום למזכרת

השירותים בחצר




המשכנו בנסיעה לליטן Liteni שם גרו סבתא וסבא של סבתא. זו כבר עיירה הרבה יותר גדולה המונה כ10,000 איש.
סבתא זכרה משהו על כך שהבית היה ב"מעלה". שאלנו באחת החנויות והם הפנו אותנו לאזור אחר.
שם חיפשנו אנשים ברחוב שיהיו מספיק זקנים כדי שיוכלו לדעת פרטים מהתקופה ההיא לפני 60 שנה. באחד הבתים אישה אחת הלכה לקרוא לאביה, אבל הוא לא הצליח לתת לנו כיוון. ראינו זקנה ברחוב עם מגל בידה והיא אמרה שהיא יכולה לקחת אותנו למישהו שיש לו, או היה לו, קשר עם יהודים שגרו כאן. עלינו איתה בשמחה למיניבוס והיא כיוונה אותנו לביתו. בבית לא היה אף אחד, הסתבר שהאיש בדיוק עובד באחד משדות התירס באזור.
האישה הייתה מאוד נחמדה וחפשה דרך להשיג אותו. לבסוף מצאה את אחת השכנות שידעה את הטלפון הנייד של בתו והצליחה להשיג אותה כדי שתקרא לו.

ישבנו ברחוב וחיכינו לו די הרבה זמן. בינתיים הצטלמנו על עגלת סוס, תמיר ואור הכירו את ילדי השכנים החמודים ושחקו איתם.
חיכינו וחיכינו, כמעט התייאשנו ואז ראינו עגלת סוסים שמאחור על התירס שוכב איש זקן. כשירד ראינו שיש לו צליעה קשה ברגל והוא על קביים. חשבנו על זה שהמצב שלו בטח קשה עם בגיל הזה ועם צליעה כזו הוא הולך לעבוד בשדה.
סבתא נגשה אליו ושאלה אם הוא יודע משהו על סבא וסבתא שלה שחיו כאן. פתאום בבת אחת התמלאו לו דמעות בעיניים והוא החל למנות את כל קרובי המשפחה של סבתא, שמות, שמות. כולנו התרגשנו בבת אחת וציפינו לשמוע עליו יותר.

עזרנו לו להגיע לבית, קוראים לו יונל והוא התחיל לספר לנו על זה שהוא היה חבר מאוד מאוד קרוב של סבא וסבתא של סבתא מינה. והוא זוכר את סבתא מעולה. כששאלנו איך היא הייתה כשהיא הייתה קטנה הוא אמר שובבה ויפה אש.
ככל שעבר הזמן דברנו איתו יותר, והכול התברר תוך דמעות והתרגשות רבה. סבתא ספרה לנו מה יונל אמר. הוא הכיר אותה טוב מאוד כשהיא הייתה קטנה וההורים שלו היו חברים טובים של סבא וסבתא שלה. הוא סיפר עליהם הרבה דברים. כמו כן הוא הכיר את ההורים של סבתא טוב, ואחרי שסבתא עלתה איתם לארץ בגיל 11 הוא שמר איתם על קשר מכתבים. סבתא ידעה שאמא שלה מתכתבת עם מישהו מאזור הולדתה ברומניה אבל לא ידעה עם מי ובטח לא תיארה שתפגוש אותו. סבתא אמרה שאם אמא שלה הייתה יודעת שהיא נפגשה איתו היא הייתה מתעלפת מרוב התרגשות.

יונל נעלם לרגע וחזר עם אלבום תמונות, הוא פתח אותו בהתרגשות והתחיל להראות לנו תמונות עם הקדשות, שאמא של סבתא ודודות אחרות שלחו לו. היו שם תמונות של אנשים מהמשפחה בכל מיני אירועים משפחתיים. לאיש המדהים הזה לא הפסיקו לרגע הדמעות בעיניים, והוא ביקש מכולנו להצטלם איתו. כולנו באנו בהתרגשות, בהרגשה של מין סגירת מעגל עמדנו בחצר לפני הסוס והעגלה והצטלמנו. אחרי זה לקחנו אותו במיניבוס שיראה לנו איפה היה הבית של סבא סבתא של סבתא מינה. מסתבר שזה ממש קרוב אליו, בערך שני רחובות.. אבל הוא הסביר לנו שזה לא אותו הבית. הבית נהרס ובנו חדש, זה רק אותו השטח.
חזרנו ובאנו להפרד מהאיש המיוחד הזה כי כבר היה מאוחר, והרגשנו שעברנו מספיק ליום אחד. יונל מאוד ביקש שנישאר, אבל לא יכולנו. הוא עבר וחיבק כל אחד מאיתנו בדמעות, חיבוק חזק של פרידה לתמיד. ואת סבתא, את סבתא הוא חיבק חיבוק ארוך וחזק שנראה לי ששנים חיכה לו. הוא אמר לה... אני יודע שכבר עוד מעט אני ימות, עכשיו אני יכול למות בשקט, כי קיבלתי מסר מהחברים שלי מארץ ישראל. זה ריגש את כולנו, ידענו שלא נחווה את אותו איש יותר למרות שיש לנו כל כך הרבה במשותף. סבתא חזרה וחיבקה אותו חזרה בתרגשות וכולנו עלינו לרכב והסתכלנו על האיש מתרחק מאיתנו.



מחליפים חוויות ומביטים בתמונות המשפחה

מיד לאחר שיונל ירד מהעגלה ומתרגש כשהוא מבין מי מולו

האשה עם המגל שהראתה היכן יונל גר








צילומים למזכרת


כבר ממש מאוחר, נסענו לסוצאבה והגענו למלון מותשים. אכלנו במסעדה טובה וחזרנו כל אחד למטה שלו.
ידעתי שסבתא לא תוכל לישון הלילה. כל אחד עם המחשבות שלו.
זה באמת היה יום מרגש, מתיש ובמיוחד בלתי נשכח.
אני בטוחה שהיום הזה עשה לכולנו משהו, ולימד אותנו המון. כולנו מותשים מאוד, מחכים ומצפים לעוד יום מחר.
ברור לי שאף אחד מאיתנו לא יכול בלי לחשוב על מה שקרה היום.

הכול עלה מעל ומעבר לציפיות של כולנו.



חזרה