חזרה

23/09/2010 רומניה- סוצבה, פלטיצ'ן, המנזר המצויר וורוונט, פיאטרה ניאמץ



נטע:

קמנו בבוקר בסוצ'בה SUCEAVA לעוד יום חדש, בחקר השורשים.
היעד המרכזי היא העיר פלטיצ'ן. כאן בסוצ'בה Suceava, סבא ראובן היה עם משפחתו רק כחודש ב1942, לאחר שפונו מפלטיצ'ן. היות שבסוצ'בה לא ניתן היה להתפרנס ולא היה מה לאכול הם עברו לדורהוי Dorhoi. שם חיו כשנה, עד שהרוסים נכנסו ב- 1944 והמלחמה נגמרה.
הגויים חזרו לקחת את הבתים שלהם אז המשפחה החליטה לצאת מדורהוי לפני שיזרקו אותם. חזרו לפלטיצ'ן ושם גרו כשנה, כשלאחר מכן חזרו ללספיז.

כאן בעיר סוצ'בה, העיר הגדולה במחוז דרום בוקובינה אין לנו כל כך מה לחפש, לכן קפצנו לבקר במבצר שטפאן הגדול מן המאה ה- 14.
שטפן הגדול היה נסיך נסיכות מולדובה בין השנים 1457 עד 1504. הוא הפך את מולדובה למדינה עצמאית ובעלת השפעה. הוא נודע בעקבות התנגדותו המוצלחת לעות'מאנים. ב־34 מתוך 36 הקרבות שניהל הוא הוכרז כמנצח, והשיג ניצחון מוחץ נגד העות'מאנים. שטפן הגדול נחשב לאחד הגיבורים הלאומיים הגדולים של רומניה.



עם אובידיו וויקטור במבצר

שטפאן הגדול


מבצר שטפאן הגדול


לאחר הביקור במבצר נסענו לפלטיצ'ן Falticeni לראות היכן סבתא גרה בזמן המלחמה.
פלטיצ'ן עיר המונה כ30 אלף תושבים, למזלנו, בן דוד של סבתא מינה אמר לנו לפני הנסיעה, בדיוק את הכתובת: רחוב נוצה אולמן 76 בפלטיצן - 76 Strada Nutu Elman.כך שידענו בדיוק לאן להגיע. שתי המשפחות, סבא יצחק ואחיו ?? גרו יחד בפלטיצ'ן.

הגענו לרחוב מלא בבניינים גבוהים וישנים. אובידיו הזהיר אותנו היות וזו שכונה של צוענים.
הגענו לבית ואיש אחד הגיע אלינו. שאלנו אותו על יצחק, אבא של סבתא והוא קרא לאבא שלו מהבית, שהיה יחיד בין כל הבניינים בסביבה שעמד לבד עם חצר קטנה. האבא הגיע ואמר שהוא אכן מכיר את סבא יצחק. הוא זוכר אותו טוב כי הוא קנה ממנו את הבית ואחרי זה נשאר לגור איתו עוד שנה עד שהם עזבו לקורן.
התרגשנו מאוד מחדש, הראנו לו תמונות ושוחחנו על חייהם, השלטון רוצה להרוס את ביתם ולבנות בניין גבוה והם לא יודעים מה יקרה, אף אחד לא יפצה אותם. הוא גם סיפר לנו להיכן לקחו את סבא יצחק עם כל היהודים לעבוד בבניית כבישים וקירות תומכים בזמן המלחמה. בינתיים שחקנו עם הילדים בשכונה, נתנו להם בלונים ונפרדנו בהתרגשות.


אור משחקת עם ילדים מהשכונה

הבית והחצר

סבתא פוגשת את האיש שקנה מאביה את הבית


לבקשת סבתא, נסענו עכשיו לבית הקברות החדש של פלטיצ'ן שם באנו לחפש את הקברים של סבא וסבתא של סבתא מינה, כלומר ההורים של סבא יצחק שהתייתם בגיל 7, עשינו חשבון שזה בערך 1917.
הגענו לבית הקברות וחיכו לנו שם שתי נשים זקנות. אחת ממש זקנה ואחת פחות שהתברר שהיא הבת שלה. שתיהן גרות בבית הקטן שצמוד לבית הקברות.
אמרנו להן קודם את השמות של שתי חברות טובות של בתיה, אמא של סבתא מינה. נכנסנו לבית קברות. המוני מצבות מסודרות שורות שורות. עושה רושם שאף אחד לא מטפל כאן בקברים, הכול מוזנח והצמחייה עולה ומטפסת בין ועל המצבות.
הבת הובילה אותנו בין הקברים עד שמצאנו את שני הקברים של החברות שהיו בתולות כשנפטרו. התברר שזהו פרט מאוד חשוב עד כדי כך שממש נכתב על הקבר שהן היו בתולות. הדלקנו נרות נשמה על קברן והמשכנו.

עכשיו אמרנו לאישה את השמות של ההורים של סבא יצחק, צבי ומישקי רושו ואת השנה בה נפטרו. התחלנו בחיפושים, האישה לקחה אותנו לאזורים של השנים האלו והתחלנו לחפש. הקברים היו ישנים מאוד, חלקם נפולים ומשופשפים עד כדי כך שאי אפשר לראות את מה שכתוב. חפשנו המון, ותוך כדי אני ותמיר הדלקנו נרות נשמה על הקברים. התפצלנו וחזרנו. חשבנו אולי הם רשומים על שם אחר, אבא הלך להביא מהרכב את תעודת הלידה אבל זה לא עזר. למרות שדוד, בן דוד של סבתא מינה, אמר שהיה כאן ומצא את הקברים. יצאנו ואמרנו תודה לזקנות, סבתא נתנה להן כסף על העזרה והמשכנו לנסוע.


בית הקברות

קברה של החברה הטובה של סבתא בתיה

שתי הנשים השומרות בבית הקברות החדש בפלטיצ'ן



הפעם חפשנו את הכביש שבו סבא יצחק עבד בעבודה קשה ומפרכת בזמן המלחמה. הגענו למקום, יצאנו מהרכב וראינו את קירות הבטון הגבוהים הנמשכים לאורך הכביש הארוך.


הקירות והכביש בו הועבד סבא יצחק בזמן המלחמה




כעת חפשנו את מפעל החבלים שבו עבד סבא ראובן כשהיה בן 16. שאלנו את האנשים שכיונו אותנו לרחוב בו היה פעם מפעל חבלים.
הגענו לאזור תעשייתי עם הרבה מפעלים. ירדנו והלכנו לאיזה בית, שם ישב איש זקן וצבע את קיר הבית שלו. הזקן יצא איתנו מחוץ לביתו והצביע לאזור מסוים, ששם עד לפני 20 שנה בערך היה מפעל לחבלים, דקים, עבים להמון שימושים, בעיקר לספנות. הוא ספר שבמפעל לא היו מכונות ואת כל החבלים ייצרו בעבודה קשה בידיים. רצינו לקבל ממנו עוד פרטים, כדי לדעת כמה שיותר מידע, אל האיש ועוד איש מבוגר מהרחוב שהצטרף לשיחה, אמרו שהם מעדיפים שלא לדבר על זה, כי הם לא רוצים להיזכר בתקופה ההיא, זאת הייתה תקופה מאוד קשה עבורם.
הלכנו לחפש את הכניסה, אבל הגענו למפעל שינה ולא מצאנו.




מספרים לנו על מפעל החבלים בו עבד סבא ראובן



לסיום פרק השורשים ניסינו למצא היכן סבא ראובן ומשפחתו גרה בפלטיצ'ן בזמן המלחמה. חפשנו את הרחוב אילייה הקדוש כמו ששמחה, אח של סבא אמר, אבל כשהגענו לרחוב אישה זקנה אמרה שזה רחוב חדש יחסית והיא הבית השני שנבנה בו. כנראה זה לא המקום. אמרנו שלא נורא יחסית למה שציפינו בשני ימי השורשים האלו, חווינו מעל ומעבר...
ובאמת שמה שכן מצאנו זה הרבה.
.
אנחנו יודעים גם שכן עשינו ככל שיכולנו. כולנו יצאנו מרוצים, במיוחד סבתא.


היות שנשאר זמן, המשכנו את הטיול ברומניה בנסיעה למנזר המצויר וורוונט VORONET שנחשב לאחד המנזרים היפים ברומניה. זהו מנזר שבנה השליט הכול יכול של מולדביה, סטפאן הגדול.זהו אחד המנזרים מתוך מאות מנזרים שהוא בנה. האגדה מספרת שאחרי כל ניצחון בקרב, סטפאן בנה כנסיה או מנזר. זהו מנזר יפיפה שכל הקירות שלו הם ציורים המספרים סיפורים מהברית החדשה. באותה תקופה, בה בנו את המנזר, אנשים רבים לא ידעו לקרוא ולכתוב וככה למדו את אנשי הכפרים, בעזרת הציורים. טיילנו והתרשמנו מאוד מהצבעוניות של הציורים הממלאים את הקירות. הצבעים על הקיר הם טבעיים ונשמרו רעננים אפילו שעברו כ- 490 שנה, במקום מסוים ראינו איך משפצים בזהירות את הציור. הסתובבנו קצת בשוק שהיה ליד.

ציור על הקיר

משפצים את הציורים

מנזר המצויר וורוונט


אחר כך המשכנו בנסיעה ארוכה דרומה. בדרך עצרנו במסעדה מקומית לארוחה.
בזמן שחיכינו לאוכל, סבתא סיפרה עוד פרטים על המשפחה שלה.


מפי סבתא מינה:
אמי בסה ושמה בארץ בתיה נולדה בשנת 1911 ואבי יצחק נולד בשנת 1909.
הוריה של בסה, סאלי וחיים ינקו, גרו בליטן Liteni . חיים היה חייט וסאלי תופרת. הם הכירו במסיבה, כל אחד דיבר על עבודתו וכך התחילה היכרותם. הם התחתנו צעירים יחסית לסביבה בה גדלו. הם לא למדו בבית ספר כי לא הייתה אפשרות, חיים למד תורה בחדר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, גייסו אותו לצבא האוססטרו הונגרי, סאלי נשארה בבית עם 3 ילדים קטנים: בסה (בתיה), רוזה והודלה. אחר-כך נולדו מרים, מינצה וסימון.
בתיה הכירה את בעלה, יצחק ע"י שדכנות והתחתנה איתו בשנת 1938. הם גרו בפלטישן Falticeni , ברחוב נוצה אולמן 76 Strada Nutu Elman, יחד עם אח של סבא יצחק.
אני נולדתי בתאריך 16.7.1940, ברומניה, שם קראו לי מצ'קה, על שם סבתא שלי. שם החיבה שלי היה מנוצה. לאחר חצי שנה לקחו את יצחק לצבא הרומני להלחם נגד הגרמנים. אמי בתיה נשארה איתי, תינוקת בת חצי שנה ובהריון עם ילדה שנייה, מלכה, שנולדה בשנת 1941. אחר כך לקחו את אבי, יצחק לעבודות פרך. בשנת 1944 עם סיום המלחמה, שחררו אותו והוא חזר לביתו בפולטישן. אחר-כך עברו ופתחו חנות מכולת בכפר קורן CORNI. היינו היהודים היחידים בקורן.

אני הלכתי לבית ספר לא יהודי. כשהיה שלג גלשנו על מזחלות. בשנת 1946 נולדו תאומים, אחד מהם נפטר בגיל שנה וחצי. לתאום השני קוראים אהרון. מצבם הכלכלי היה טוב, כי חנות המכולת הייתה יחידה באזור. בתיה שידעה קרוא וכתוב, ניהלה את כל החנות. רוב האנשים בסביבה היו גויים והקשרים היו טובים. בהמשך המצב התחיל להידרדר.
בשנת 1948/9 אמי רצתה לעלות לארץ, כי כל פעם באו פקחים מטעם המשטרה לחנות כדי לעקוב אחריהם. הם היו מחביאים סחורה כדי שלא יראו שיש הרבה. יצחק לא רצה לעלות לארץ, כי הוא פחד מהמעבר, אבל בסוף השתכנע. עלינו לארץ בראשון לינואר 1951 באונייה טרנסילבניה. האונייה כמעט טבעה כי היו עליה הרבה נוסעים, כ- 2000 איש. הגענו לחיפה ולקחו אותנו באוטובוסים ישר לקרית שמונה. גרנו שם בפחונים, כל אחד קיבל מטת ברזל, מזרון, כמה לירות וכמה קופסאות סרדינים. אחר כך היינו צריכים לשלם את זה בחזרה. כל שבוע היינו מקבלים פנקס תלושי הקצבת מזון, בו ניתן לקבל 400 גרם בשר לנפש פעם בשבוע. הם ניסו להשיג עבודה, אך לא הייתה מספיק עבודה לכולם. רק אחד מכל משפחה יכול לעבוד וגם לא כל החודש. העבודה הייתה בקיבוצים, למשל בפרדסים. כדי להרויח קצת הם היו מוכרים חלק מהקצבת הבשר שלהם. שירותים ומים היו רק בחוץ. בפחון היה רק חדר אחד לכולנו. ארגזי הבגדים שהבאנו מרומניה נשארו בחוץ, כי לא היה מספיק מקום בפנים. לאחר כשנה קיבלנו בית עם שני חדרים, שירותים ומקלחת ביחד ומטבחון. יצחק התחיל לעבוד בסולל בונה בקרית שמונה כפועל בנין.



מפה של אזור השורשים, סיכום המסעות של משפחתינו,

אדום המסלול שמשפחתו של סבא ראובן עשתה וירוק המסלול שמשפחתה של סבתא מינה.


מסלול (בוורוד) קטע השורשים בטיול שלנו ברומניה

מסלולי המשפחות ברומניה





בערב הגענו למלון שהיינו בו לפני יומיים בפיאטרה ניאמץ, שם שיחקנו כולנו בערב קוקו טאקי והלכנו לישון.

חזרה